את הקורס בניסים למדתי בהנחיית אבי יסעור בשנת 1986. היינו קבוצה של כ-15 איש ופעם בשבוע התכנסנו בחדר קטן ברחוב בוגרשוב, קומת קרקע. והיתה גם פינת קפה קטנה.
זו היתה השנה הכי מבלבלת ומוארת בו זמנית. אני רק זוכרת שלא הבנתי אז עוד כלום. החומר היה כל כך מהפכני, כל כך נוגד את כל מה שחונכתי וגדלתי עליו. אבל.... משהו בתוכי ידע שזה בשבילי. שכאן אמצא את מה שחיפשתי וביקשתי - מפה שתוביל אותי חזרה אל חוויה שעברתי. חוויה של שלווה עמוקה, אהבה ללא תנאי ואחדות עם כולם והיקום.
ואכן, עם הזמן התברר לי שמצאתי את הדרך הנכונה והיא מלווה אותי עד היום.
שני דברים שאבי אמר אז, בשנה הזו, מלווים אותי עד היום. מהדהדים בי תמיד.
פעם שאל אותו תלמיד בקבוצה איך העבר משפיע עלינו היום. הוא רצה להבין את אחד העקרונות המרכזיים שהקורס מדבר עליו, ואבי ענה לו : למשל, "אם אמא שלי טיגנה אותי בשמן עמוק כשהייתי קטן, אז היום, בכל פעם שאראה שמן עמוק אראה את אמא שלי ולא את השמן.
הדבר השני היה ההמלצה שלו איך להתמודד עם התנגדויות. הוא אמר לנו אז: אם שום דבר לא הולך, שום דבר לא זז ואתם תקועים, תגידו בלב "אני רוצה לִרצות". העצה הזו תמיד תמיד עבדה בשבילי וחוללה ניסים.
זכרו ברוך תמיד. נרו מאיר תמיד.
