"הצעד הראשון לקראת החופש מחייב הפרדה בין כזב ואמת. זהו תהליך פירוד במובנו החיובי, והוא משקף את המשמעות האמיתית של אחרית הימים. בסופו של דבר יסתכל כל אחד על ברואיו שלו ויבחר לשמר רק את הטוב, בדיוק כשם שאלוהים עצמו הסתכל על כל מה שברא הוא וירא כי טוב. בשלב זה יכול השכל להתחיל להסתכל באהבה על ברואיו שלו, בגלל היותם ראויים. בה בשעה, בהכרח, יתכחש השכל לברואיו הפגומים, שבלי אמונה לא יתקיימו עוד" (T2VIII4).
כשקראתי את הקטע הזה נזכרתי כמובן במוטיב שחוזר על עצמו בסיפור הבריאה: "וירא אלהים ... כי טוב", בספר בראשית פרק א כתוב: "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. והארץ היתה תהו ובהו וחשך על-פני תהום ... ויאמר אלהים יהי-אור ויהי-אור. וירא אלהים את-האור כי-טוב ....ויקרא אלהים ליבשה ארץ ולמקוה המים קרא ימים וירא אלהים כי-טוב ... ותוצא הארץ דשא עשב ... ועץ עשה-פרי ... וירא אלהים כי-טוב. ויאמר אלהים יהי מאורות ברקיע השמים ... ויתן אתם אלהים ... למשול ביום ובלילה ... וירא אלהים כי-טוב ..." וכן הלאה. כך מתואר כל סיפור הבריאה וכך מודגש שהעולם שנברא על-ידי אלהים הוא טוב.
אבל משהו נוסף לא הרפה ממני, משהו נוסף שהקטע הזה עורר בזיכרוני. המשפט של "הפרדה בין כזב ואמת" הזכיר לי את פסוקים י"ג-ט"ו בפרק ל"ד מספר תהילים: "מי האיש החפץ חיים אהב ימים לראות טוב. נצר לשונך מרע ושפתך מדבר מרמה. סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו".
לעניין זה מצאתי באתר "כיפה" מאמר מעניין (כדאי מאוד להיכנס ולקרוא אותו במלואו) של ד"ר יעל לוין שהתפרסם בח תשרי תשע"ו, 21/09/2015 10:20בשם "עשה טוב: על השיבה בתשובה הראויה לפי חידושי הרי"מ" שנכתב על דברי האדמו"ר יצחק מאיר אלטר מגור בנושאו דברים לפני יום הכיפורים: " ומה עוד אם אדם קלקל ח"ו לדבר חמור ועוסק בסור מרע לראשונה כמו שכתוב, הריהו חושב על הקלקול, ומקום שהמחשבה נמצאת שם האדם, עם כל נפשו, אז הוא בתוך הרע והוא בטח לא ישוב בתשובה כי מוחו יתגשם ויגרום לטמטום הלב ועלול ליפול לתוך עצבות חלילה, ואפילו לא עבר דבר חמור ומוחו לא יתגשם ולבו לא יטמטם אבל כשיחשוב על סור מרע ועל הבוץ, הפוך בבוץ והוא ישאר בוץ. כן חטא לא חטא מה יש להקב"ה מזה, ובזמן שהוא חושב על זה הריהו יכול להיות נוקב מרגליות, ושיהי' משהו מזה למלכות שמים, לכן סור מרע, הפנה עצמך מרע, אל תהרהר ברע, עשה טוב ...". כותבת על-כך ד"ר לוין: "בדבריו אלה של האדמו"ר מגור מצויה הכרה ברורה בחוסר התועלתיות בשחזור והחייאת חוויית החטא ותודעתו, ומוצבת בפני האדם גישה המאפשרת לו להקדיש את מירב תשומת לבו לתיקון, חלף היצמדותו לשלילה האופפת את ההתרכזות בעוון ושקיעתו בה. יש לדידו לאדם השב בתשובה להתמקד בעשיית הטוב מכאן והלאה, אך לא לשקוע בהרהורים נוגים על החטא שחטא בו זה מכבר. אליבא דגישה זו, מחשבה מכוונת וממוקדת מדי בחטאים שנעשו מכבר מהווה מכשול ומניעה לשיבה בתשובה, ופוגמת ביכולת לעבוד את הבורא מתוך שמחה. עמדה זו מטעימה שאין לאדם לכלות את זמנו ואת מרצו באמצעות דישה בעוון, אלא יש להפנות את מלוא הכוחות למעשה התיקון ולהשקיע בו את מיטב המשאבים הרוחניים, ולעומת העבירות שעבר ראוי לו שיפעל ויעשה מצוות".
כמה נפלא? אל תתמקד ב"חטא". התמקד בטוב, בחיובי, ב"תיקון". זוהי הדרך ל"תשובה" ו"לעבודת הבורא". מה זה אם לא הפרדה בין כזב ואמת?
הקורס בניסים איננו מדבר על "חטא" אלא על טעות: "בן האלוהים, לא חטאת, אבל טעית הרבה" T10V6:1. מהי אותה טעות? טעינו כשראינו עצמנו מופרדים מאלוהים, וכך, במקום עולם של אהבה, טוב ושפע כפי שנברא על-ידי אלוהים אנחנו רואים את העולם כפי שאנחנו יצרנו אותו – עולם של פחד על כל היבטיו (מי הוא זה המאמין שהוא נפרד מאלוהים, מתחרה באלוהים, ואינו מתמלא באשמה ובפחד?) כיוון שיצרנו את הפחד אף האמנו בו. הוא הפך לאמיתי לגבינו. אך פחד זה איננו קיים. כאמור, הוא פרי דמיוננו והמצאתנו.
ואיך זה מתקשר לסור מרע ועשה טוב? "הדין האחרון תהליך של הערכה נכונה. משמעותו הפשוטה היא שבסוף יבין כל אחד מה בעל-ערך ומה לא" T2VIII3:5-6. מה עלינו להעריך ובין מה למה עלינו לבחור? עלינו להעריך מהי האמת ומה לא. עלינו לבחור האם ללכת בדרכו של אלוהים או בדרך שאנחנו המצאנו. זוהי הבחירה וזוהי ההבנה. כדי לבחור נכון, עלינו קודם כל להבין – לסור מרע, ורק אחר-כך לבחור-לעשות טוב.
ואני רוצה לסיים את המאמר בקטע מקסים נוסף מהטקסט: "בתהליך הברירה של הכוזב מן האמת הנס מתקדם בהתאם לקווים אלה: אהבה מושלמת מגרשת את הפחד. אם קיים פחד, אזי אין אהבה מושלמת. אבל: קיימת רק אהבה מושלמת. אם יש פחד, הוא יוצר מצב שאינו קיים. האמן בזאת ותהיה חופשי" T1VI5:3-9.
