ללמד את השלם מתוך החלק

מאת: חוה רימון

ראיון עם אבי יסעור.
כתבה זו פורסמה בירחון "חיים אחרים".

מבחינת התפיסה הפסיכולוגית שלו אבי יסעור הכי קרוב לתפיסת העולם של הזרם הטרנספרסונלי, ההומני, היונגיאני, אבל אין לו שום בעיה להשתמש גם בטכניקות ביהייביוריסטיות, אם זה מה שנדרש באותו רגע. כשהוא יושב עם אנשים, הוא מנסה לקלוט למה הם זקוקים ובהתאם לכך הוא שולף מסלסלת האפשרויות המון דברים. בגיל צעיר מאוד התחיל לראות צבעים. בגיל שבע התחיל להיות מודע לכך, משום שאז הבין שהוא רואה ואחרים לא. "זה היה תמיד מלווה בראייה אינטואיטיבית," הוא אומר.

ומה ילד בן שבע עושה עם כזאת ראייה?

"נכנס למצוקה מאוד קשה, כי מה שהבחנתי בו בעיקר הוא השקרים של המבוגרים, וזה הכניס אותי למצוקות, משום שחשבתי שמשהו לא בסדר איתי. כי אם אמא או אבא או המורה אומרים משהו בטון מאוד ברור ונחרץ, ואני יודע שזה לא זה, אבל אני ילד מול עולם מאוד סמכותי וגדול שאני תלוי בו, אז מתחיל פער ופקפוק עצמי פנימי מאוד קשה. באיזשהו שלב הפסקתי לדבר על מה שאני רואה ומה שאני מבין, כי התחילו לקרוא לי אבי הפנטזיונר."

מישהו עלה על זה שיש לך איזושהי יכולת?

"לא אז. אבל מאמא שלי קיבלתי את היכולת להכיל ולקבל את הדברים האלה. היא אפשרה לי להביע את הדברים שאני מרגיש ורואה, בלי לקטול אותם. אחת החוויות שאני זוכר מאוד חזק מגיל שמונה בערך היא לילה אחד שהלכתי לישון ואמא שלי ישבה לידי לפני שנרדמתי. תמיד לפני השינה הייתי רואה בעיני רוחי את האנשים שחלפו בחיי במשך היום ומרגיש המון אהבה אליהם. היום אני יודע מה זה אומר. הייתי מתחבר למשהו עמוק באנשים האלה ופשוט אוהב אותם. אני זוכר שאמי ישבה לידי ואמרתי לה: 'אמא אני לא יכול לישון מרוב אהבה.' אז יכול להיות שאם או אב אחרים היו אומרים 'תפסיק לבלבל את המוח ולך לישון'. אני יכול לומר שלאורך כל הדרך גם אם היא לא ידעה מה זה התחום הפנימי-הרגשי-הרוחני, היא ידעה להכיל אותו, אפשרה לי לבטא אותו, אבל זה היה המקום היחיד שבו יכולתי לעשות את זה.

"גם אילו היו שואלים אותי היום, מה אתה ממליץ לאדם להתפתחותו, לא הייתי ממליץ לאף אחד לבוא לעולם ככה; זה לבוא פעור, כמעט בלי הגנה. זה מחיר נוראי. מספיק שהיתה ויברציה קשה סביבי, הייתי נעשה חולה לשבועיים. אז אני לא מאחל לאף אחד להתחיל ככה. אני זוכר שבגיל 14-13 (הייתי אז בקיבוץ) התחלתי פשוט לשנוא את החושים האלה, כי הרגשתי שהם חוצצים ביני לבין החברה הרגילה, וזה היה נורא בשבילי, ניסיתי להרוג את זה. הצלחתי חלקית לכסות את זה עד גיל מסוים, ובגיל 19 פגשתי את המורה הראשונה שלי שאיתה עבדתי עשר שנים, גדה חינסקי."כאן עושה אבי הפסקה בסיפורו ומראה לי תמונה ממוסגרת של אישה יפהפייה בת שבעים פלוס. "תסתכלי על העיניים שלה," הוא אומר בקול רך, "היא מדהימה," הוא אומר, "היא מאסטרית." ומוסיף: "אני בהחלט יכול לומר שאם יש משהו שהיוניברס סיפק לי בחינם ומהטוב ביותר זה מורים."

זה מזל גדול.

"זה מזל גדול, אבל זאת עבודת פרך. לפעמים יושבים לפני מטופל. זאת מלה שכולם משתמשים בה, אבל היא לא נעימה לי, כי היא כאילו אומרת שיש אחד חולה ואחד בריא, וזה הבריא מטפל בחולה, וזה לא נכון; אנחנו עוסקים כל הזמן בהוראה ובלמידה בלתי פוסקת. זה שבא אלי הוא תלמיד. אז לפעמים אני יושב לפני מטופל או תלמיד ואומר 'שוב אני צריך לעבוד על הדבר הזה?', ואני מחייך בתוכי פנימה, כי אני יכול לומר לפחות מבשרי שהעבודה הפנימית, הנפשית והרוחנית היא עבודה קשה מאוד, ואני חושב שכולנו צריכים לעבור את שנות המדבר, כדי להגיע לצמיחה. צריכה להיות איזושהי נכונות פנימית לעשות את העבודה הזאת יום יום ושעה שעה. אין מנוס. מישהו אמר פעם: 'אין מלחמה קשה יותר ממלחמת האדם עם עצמו.'"

איך הגעת לגדה?

"איזה חבר סיפר לי על איזשהי מורה ליוגה. זה היה בשנת 68'. אז אותם דברים שהיום הם כבר נדושים היו מאוד יוצאי דופן. אבל בשבילי הם היו כלי עבודה. מגיל 14 כבר הפנטתי אנשים, עד שהיא הפסיקה אותי, כי לא ידעתי מה אני עושה. וכשכולם התחילו לתקשר אני הפסקתי. הייתי עושה תקשורים ממש. הייתי מאבד את ההכרה, היו צריכים לשמור עלי. הייתי מעביר שיעורים בטראנס. כשהייתי יוצא מהטראנס, לא הייתי זוכר דבר. כשהייתי יוצא היה לוקח לי חצי שעה להיזכר במשהו קטן."

זה היה אחרי שפגשת את גדה?

"העבודה עם גדה התחילה בסדרה של חוויות רוחניות חזקות מאוד. זאת היתה פעם ראשונה שיצאתי מהגוף, כמו שכתוב בספרים. הייתי עושה אקספרימנטים. הייתי נוסע לבקר כל מיני אנשים ובודק אם הם באמת עשו את מה שראיתי או היו לבושים בבגדים שראיתי, כשעשיתי את הנסיעות האלה. או שהייתי רואה דברים בעיניים עצומות. פעם ראשונה שמעתי מה שנקרא מוסיקה קוסמית. זאת אחת החוויות המדהימות שחוויתי בחיי. זה לא משהו שיש שליטה עליו לצערי הרב."

גדה חינסקי
   
זה דומה למשהו?

"כשניסיתי להשוות, זה קצת דומה למוסיקה קלסית מתקופת באך. יש בה אורגן וחליל ונבל, אבל בצורות אחרות. זה כאילו סולמות משונים. קשה מאוד להסביר את זה. יכול מאוד להיות שקומפוזיטורים גדולים בזמנם התחברו ושמעו את זה, וניסו לתרגם את זה למוסיקה. זה דומה, אבל כל כך לא דומה. יש בזה איזה עושר עמוק, ולא רק סולמות שאנחנו מכירים, יש איזו חוקיות אחרת, וזה מילא אותי באושר שאין כדוגמתו."

אז התחלת לעבור סדרה של מסעות רוחניים...

"חינוך רוחני."

מה זה חינוך רוחני?

"חינוך רוחני, יחד עם זה שאתה לומד לעבוד אם אנרגיות, עם החושים, בד בבד אתה חייב לעבוד על האישיות שלך."

והיא עבדה איתך על האישיות שלך?

"ועוד איך. היא מורה קשה. היא מהאסכולות הישנות של גורדייף ושל המאסטרים שלא מלמדים דרך ליטוף, היא היתה קשה, ונפלאה. הייתי נפגש איתה פעם בשבוע. וכל פעם היא היתה נותנת תרגילים שצריך לעשות במשך השבוע, ואין ויכוחים איתה. היא לא מהמורים האלה שאומרים 'אולי כדאי ש...' כמו שאני עושה הרבה פעמים עם תלמידים. היא היתה מנחיתה הוראה, ואם לא הייתי עושה, היא היתה מבחינה מיד. היא ידעה כל הזמן מה קורה איתי. היא היתה יכולה להרים טלפון פתאום בשתיים בלילה ולומר 'אבי אתה נרדם נפשית. קום עכשיו ותעשה עשרה תרגילי יוגה', וזה לא היה נתון למשא ומתן." במהלך הלימוד עם גדה, פגש אבי מורה למדיטציה וקבלה, התחיל ללמוד אצלו, ואחרי תקופה הוא הסמיך אותו ללמד מדיטציה יהודית. כשכבר היו לו ארבע-חמש קבוצות שלימד, יום אחד מצלצל הטלפון, ובצד השני גדה: "אבי," היא אומרת לו, "האגו שלך מתפוצץ, תפסיק לעבוד במה שאתה עובד, ולך תהיה מלצר או תעבור בבניין. עבודות פשוטות." "עשיתי את זה בלי להתווכח בכלל," הוא מעיד על עצמו. "שנאתי אותה, כעסתי עליה, נעלבתי ממנה, אבל עשיתי את זה. ידעתי בפנים שהיא צודקת. אולי מבחינה רוחנית כבר הייתי בשל ללמד, אבל מבחינה נפשית ומבחינת האגו הייתי חלש מדי. זאת לא היתה הפעם הראשונה ולא האחרונה. מדי פעם יש איזה מקל קוסמי שבא ושובר את הברכיים."

מתי היתה השבירה האחרונה?

"זה היה כשהייתי צריך לנסוע לארצות-הברית לפני שש שנים. זה היה כמו לך לך. אני מבין את זה כמשהו סמלי - כל אחד צריך לעזוב את אביו ואמו הפנימיים לטובת משהו רחב יותר. הייתי צריך לעזוב הכול, הקורס בנסים, מטופלים, תלמידים, ארגון שלם וחברים ואהבות, עולם שלם, זה היה כאב נוראי. אמנם לא הלכתי לאיזה מדבר; נסעתי לארצות-הברית. הלכתי לעשות דוקטורט, וגם פריחה כלכלית היתה לי שם, אבל מבחינה רוחנית ונפשית באתי לארץ זרה. אף אחד לא שם עלי. אף אחד לא הכיר אותי. והייתי רגיל שאנשים רוצים לשמוע מה שיש לי לומר. אבל they couldn't care less . שנתיים לא הוצאתי מלה. זה היה תהליך חשוב מאוד וקשה מאוד.

בוא נחזור לגדה.

"היא היתה קשה, אבל אחד מחוקי המפתח שלמדתי ממנה הוא שתמיד כשאתה נותן מכה לאדם לטובתו, כדאי שהיד השנייה תעמוד מאחורה ותחבק, וזה מה שהיא עשתה. אבל זה שהגעתי אל גדה זה היה מזלי הגדול. אלי מגיעים אנשים שהנזק שנעשה להם ממש מעורר חלחלה. בסך הכול אדם שקורא לעצמו מורה כשהוא לא מורה, אז זאת הזניה של העיסוק. ממש כך."

אתה רואה, שוב אנחנו מגיעים לאחת השאלות הנצחיות, מה זה מורה.

אבי נאנח. הוא מזכיר את הקורס בניסים, או שולח את האנשים לקרוא בקורס בניסים את הפרקים שעוסקים במורה האלוהים, "וגם," הוא מוסיף, "אנחנו צריכים לדעת שבעצם כולנו מורים או תלמידים. כלומר: כל הזמן יש אינטראקציה של הוראה ולמידה בין אנשים, ומורה הוא אדם שלזמן מה יש לו יותר מאשר לתלמיד שלזמן מה יש לו פחות. יחד עם זה, לכולנו יש נטייה למסור את הכוח שלנו לאדם אחר, כי כולנו רוצים באיזשהו מקום להיות ילדים, שיערסלו אותנו ושיגידו לנו מה לעשות ונוכל קצת לנוח בעולם הכואב והלא קל הזה. אז מהר מאוד רבים מאיתנו נוטים למסור את הכוח שלנו לאדם אחר. אני חושב שכל תלמיד, כשהוא הולך לאיזשהו מורה או לאיזשהו קורס תמיד חייב להיות מחובר למשהו פנימי שיאמר לו 'את זה אני מוכן לקבל ואת זה אני לא מוכן לקבל, זה מתאים לי, וזה לא'. אבל מדובר בהזניית התחום הניו-אייג'י כולו. אפילו המילה אהבה כבר מעוררת דחייה, והיום כל אחד עוסק בתקשור."

אז למשל בעניין התקשור, איך אפשר לדעת מי מתקשר?

"יש המון דרכים, אבל קודם כול צריך לדעת אם המתקשר מתקשר את האינטואיציה שלו, והאינטואיציה אצל כולנו מעורבת עם המקומות הלא פתורים בתוכנו. אז אדם שהולך למתקשר זכותו וחובתו לשאול את הכוח, בין אם זה המתקשר עצמו או מי שלכאורה או לא לכאורה עובר דרכו, מיהו, מהו, וכוח שבא מהאור לא ייעלב ויסכים לשאלות אפילו של בדיקה, כי הכוחות המוארים מבינים את זה."

את מי תקשרת כשתקשרת?

"הם קראו לעצמם WE, אבל בעצם משום שאין מלה בשפה הרגילה שתחבר את, אנחנו, אתם, אני ואתה. הם כבר דיברו על זה שבעצם אין הבדל בינינו. הם טענו שהם לא ישות מוגדרת. זה לא בני אנוש שהתגלגלו. הם תודעה, אנרגיה של אינטליגנציה שבעצם נמצאת בכל אחד מאיתנו. הם הגיעו פתאום. זה התחיל בבית של חברה. איזה חבר לקח כוס קפה שהוא שתה ואמר "תקרא לי בקפה". אני לא יודע לקרוא בקפה, אבל הסתכלתי כאילו אני קורא בקפה, ואז פתאום התחלתי לדבר, פתאום הקול שלי התחיל להשתנות, ומה שאני זוכר זה שמשהו התחיל להיטשטש ואני לא זוכר איפה הייתי, וזה כנראה לקח שלושים-ארבעים דקות עד שחזרתי, והחברים סיפרו לי מה קרה, והחבר הזה שביקש לקרוא לו בקפה נדהם מהמידע שקיבל על עצמו. אחרי כן הייתי מקליט את עצמי, ואז הייתי מקשיב לקלטות האלה, ותמיד החומר היה מאוד אוהב ומאוד עדין ומאוד לוקח בחשבון ובכבוד את האדם, יחד עם דיוק מאוד גדול. מה שהחריד אותי זה שראיתי לאט לאט שיותר ויותר אנשים באים לשמוע ונוהגים על פי העצות שהם מקבלים בתקשור, ואז החלטתי שאף שבמידה רבה אני סומך על מה שנאמר, אפילו אם יש אלפית האחוז שמשהו עובר ממני כאָבי, אז עדיף לי לא לעשות את זה מאשר לעשות איזשהו נזק. כי אני יודע שאני לא נקי לגמרי. אחרת לא הייתי יושב פה.

"אני לחלוטין לא מקבל את המתקשרים שאומרים 'זה לא אני אמרתי. זה עבר דרכי'. כאילו הם מסירים את האחריות מהדברים שנאמרו. כי אפילו אם זה נכון שאיזשהו כוח אמר דברים דרכך, מעצם ההסכמה שלך לתקשר, לשמש כלי לדברים האלה, אתה אחראי, לכן איני יכול לקבל את אלה שאומרים 'זה לא אני'."

חוץ מזה שיש כאן המון הונאה עצמית. האם באמת רוב האנשים מתוקשרים עם כל מיני ישויות?

"אני מסכים איתך. אני חושב שזו הונאה. זאת אומרת אדם עושה בתוכו איזושהי הפרדה של חלק שמדבר והוא לא אחראי לו. מתקשר חייב להיות אחראי לדברים שנאמרים דרכו וחייב להיות מודע ולעשות עבודה אישית מאוד עמוקה כדי להכיר את המקומות הלא פתורים של עצמו. רוב המתקשרים לא עושים את זה."

צלצלה אלי מישהי ואמרה לי שהיא מתקשרת את סת, אורין ועוד שורה של ישויות סלבריטאיות.

"זה נובע מצורך עצום של בני אדם למצוא תשובות אמיתיות, אבל זו הליכה לא נכונה. זה פתרון לא נכון. זה צורך של אנשים לקבל מאיזשהו מקום סמכותי, ממישהו שיגיד להם מה לעשות, ייתן להם את הפתרון של חייהם, והמתקשרים, לא כולם, יש כמה מתקשרים מדהימים שפגשתי בעולם הזה..."

גם בארץ?

"אני לא פגשתי בארץ, אבל זה לא אומר שאין. בעצם נכון יותר לומר שלא פגשתי בארץ מתקשרים שהייתי סומך עליהם במאה אחוז. זאת האמת. בהחלט פגשתי מתקשרים שחלק מהחומר היה מעניין. לא צריך לפסול אותו. אני לא חושב שזה יותר חשוב משיחה טובה בין שני בני אדם."

חוזרים לגדה.

אבי פונה לתמונה של גדה שמונחת על מדף קטן לצדו, פונה אליה ושואל מה נשמע. "קרה לי איתה משהו מדהים, משהו מאוד חזק," הוא מספר. "קיבלתי את התמונה הזאת לפני שלושה שבועות ושמתי אותה פה. הסתכלתי עליה כאן, וידעתי מה קורה לה שם. היא מעבירה לי מסרים דרך התמונות המון פעמים."

מה היא אמרה עכשיו?

צחוק מתגלגל. אבי שותק ארוכות ואומר לי: "חוה, אם אני אומר לך את זה אני מסתכן במשהו." ואז הוא מעביר לי מסר שהגיע בשבילי ומוסיף: "אם תשאלי אותי ממקום של אדם שהוא גם פסיכולוג וגם מורה, הייתי אומר לך, שאני לא בטוח; בחוויה הדברים באו ממנה, אבל מהמקום שמכיר את כל הספקטרום, הייתי אומר שאולי זה ממני. אני לא יודע." טוב, אחרי שקיבלתי את הטיפ שלי אפשר להמשיך הלאה.

אז עברת איתה את שלבי החניכה השונים...

"ותוך כדי זה פגשתי את פסקל תימן-ליס שאיתו עבדתי חמש שנים. הקמנו יחד מרכז שנקרא חוגי ארגמן, והוצאנו ספר בשם "שער לסודות ההתבוננות". אני חושב שהיינו בין הראשונים שבחרנו לקרוא למדיטציה התבוננות. אז לפני עשרים עד עשרים ושמונה שנים היינו חלוצים בהכנסת המינוחים. והוא חינך אותי גם במובן הזה שלמדתי קבלה אבל גם הוא העביר לי דברים שעברו מאב לבן במשך הדורות. כך חמש שנים, עד שהגיע הקורס בנסים שטלטל אותי טלטלה עזה. כי כלפי חוץ הוא היה כל כך נוגד לקבלה שלמדתי, שהמשבר הרוחני היה מאוד קשה. פיליס שלמר הביאה את זה אז לארץ. היינו קבוצה של שנים-עשר איש, והתחברתי לזה מאוד חזק. מיד קיבלתי חצבת, פעם שנייה. כשעבדתי עם הקורס, הרגשתי שקורים דברים מאוד עמוקים. אבל בתוכן של הקורס שנקרא הטקסט לא יכולתי לגעת. כל פעם שהייתי פותח אותו הייתי רוצה להקיא. עד שיום אחד, הייתי נשוי אז לרותי, רותי הלכה להכין ארוחת ערב, ואני ישבתי בסלון, פתחתי את הטקסט. אמרתי 'טוב אולי אמצא שם משהו'. אני מתחיל לקרוא בטקסט. פתאום מופיעה לפני דמות ענקית ומתחילה להסביר לי את מה שאני קורא. אני רואה אותה כמו שאני רואה אותך. זו לא איזו ראייה של טראנס, שאני משתמש בדימוי. היא מתחילה להסביר לי מה אומר כל משפט ואיך זה מתייחס לחיי. ורותי במטבח ואני ממש בהלם ואני אומר לרותי 'בואי רגע, בואי רגע', והיא 'תעזוב אותי עכשיו, אני מכינה ארוחת ערב'. כנראה לא סתם. ואני יושב איתו שלושת רבעי שעה וקולט ממנו, ואחרי כן זה הספיק. אני סוגר את הספר וזה נעלם. ורותי נכנסת לחדר עם האוכל, ואני אומר לה 'רותי את מרגישה פה בחדר משהו?' ורותי מאוד רגישה. היא אומרת לי 'לא'. אבל מאז במשך שנתיים כך למדתי את הטקסט."

נו אז מה תגיד? אז אל תגיד לי שכולם ניחנו ביכולות. קורים לך כל מיני ניסים. כל החיים שלך הם רצף של ניסים.

"אבל אני רואה את זה יותר כתוצאה של העבודה שלי. אני לא רואה את זה כמשהו מיוחד. בזוהר כתוב 'פתחי לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לך שערים ...' אני באמת מאמין שזה ככה, שאנחנו צריכים לעשות את שלנו ולקבל את מה שאנחנו צריכים לקבל. אני חושב שזה תוצאה של עבודה קשה. מ-א-ו-ד. סיזיפית יומיומית שאין בה שום זוהר ושום פלאי פלאים. עבודה עם קקה ופיפי. אני באמת רואה את זה ככה. אני לא רואה את זה כאילו יש לי איזו פרוטקציה קוסמית ומקבל איזה מתנה שהיא רק לי ולא לכולם. אני לא חושב שיש בקוסמוס איפה ואיפה. אני יודע שלא. אני לא חושב שלאלוהים יש בנים יותר אהובים ופחות אהובים, אז אני מייחס את זה לעבודה הקשה שאני עושה, זה הכול."

אז מה העבודה שאתה עושה היום?

"מכיוון שהתחלתי את העבודה במישור הרוחני לכאורה, באיזשהו שלב הרגשתי שמשהו חסר, והבנתי שמה שחסר בעצם זאת השפה הפסיכולוגית. לא שהשפה הרוחנית לא מכילה אותה, אבל האדם המערבי חייב עוד כלי, של שפה, של מונחים, כדי להתמודד עם הבעיות של עצמו. אדם שבוכה על זה שאמא שלו נטשה אותו, ההסבר שזאת הקארמה שלו, למשל, לא פותר כלום. זה מחפה, מדחיק."

גם אצל ההודי?

"לא, אצל ההודי זה בסדר, אבל אצלנו הסיפור הוא שונה לגמרי. לכן אנחנו זקוקים לעוד שפה, ולכן החלטתי גם לשכלל את הכלי באמצעות השפה הפסיכולוגית. זאת הסיבה שפניתי לפסיכולוגיה, ואני חושב ששילוב שתי השפות, שני העולמות נותן תשובה טובה יותר לאדם המערבי. השפה הפסיכולוגית מתייחסת יותר לעניינים ספיציפיים של מצבי נפש, לזיכרונות, לכאבים של הגלגול הזה, להסכמה לתת מקום לכאבים או לפחדים באופן נקודתי מאוד. כלומר: כשאני אומר לך שזה גורלך שאמא שלך נטשה אותך בגיל שבע, אז ההודי יכול לקבל את זה באהבה, וזה באמת מפרק מתוכו את המטען הרגשי השלילי, אבל אצל האדם המערבי בדרך כלל זה לא עובד ככה. אנחנו צריכים להיות איתו בנטישה הזאת, והפסיכולוגיה מאפשרת לנו להיכנס לתוך מקום הנטישה."

מה אתה עושה? משחזר את החוויה?

"זה לא כך. בדרך כלל הנפש מראה לנו לאיזה שלב בדרך אדם יכול להגיע, אבל משמעות הדבר היא להסתכל על החוויות האלה, על תפיסות העולם שנוצרו בעקבות החוויות האלה. ניקח שוב את הדוגמה של אמא שנטשה בגיל שבע. הטרגדיה היא לא שהיא נטשה, אלא מה זה עושה לך ולאילו החלטות הכרתיות ותת-הכרתיות הגעת בעקבות זה לגבי עצמך, וכאן הפסיכולוגים הקליניים הרבה יותר נוגעים בשפה הפשוטה שבה התרחשו הדברים. באיזשהו שלב הבנתי את זה והתחלתי לשלב את שני הדברים. אנשים מנסים לדלג על מצוקות נפשית ומשתמשים בעבודה הרוחנית כסם. נניח שאני חווה כאב, ואני אלך ואעשה מדיטציה וארגיש זמן מה טוב יותר. זה כמו לקחת כדור הרגעה. אין בזה פסול. אבל זה לא פתר כלום. לצערי הרב אני רואה הרבה מאוד אנשים שלכאורה עובדים באופן רוחני, אבל לא באמת זזים. מצד שני הרבה אנשים שלומדים באופן פסיכולוגי גם לא זזים ממש, כי חסר להם האספקט הרוחני, ואנחנו באמת צריכים להיות כמו עץ: השורשים באדמה, הענפים באוויר. אחד בלי האחר לא נותן שום תוצאה."

אז בעצם אתה לא מדבר על הפרדה, אתה אומר שהטיפול הפסיכולוגי הוא תחנה בדרך אל הרוח. אתה לא יכול להתפנות לדברים נעלים, אם משהו משובש בנפש שלך.

"נכון. והקבלה מחלקת את זה יפה. היא מחלקת את ההוויה האנושית לנפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה."

מה ההבדל בין נפש, רוח ונשמה. המון אנשים מתבלבלים כאן.

"ואני רוצה לומר שהבלבול מוצדק, ואני רואה למשל בתרגומים שאנשים עושים היום שהם ממש לא מבדילים. נפש לפי דעתי היא החלק הנמוך יותר בתוך ההוויה האנושית. נמוך לא מהבחינה הזו שהוא רע, אלא מבחינת הזיקה או הקרבה שלו לאלוהות. אני חושב שנפש היא באמת העולם הפסיכולוגי שלנו; זה מה שיונג כינה הפְּסיכֶה, ושמה נמצאים הכאבים והזיכרונות והאבא והאמא, והכעסים והפחדים והיצרים. נשמה, כפי שאני מבין אותה, היא כבר החלק היותר גבוה שמחובר יותר לאלוהים. הרוח - פה יש כל מיני אסכולות. בעיני רוח, הכוונה היא להוויה קוסמית כללית, לאו דווקא אישית, שאנחנו חלק ממנה. אפשר לומר שאלוהים הוא רוח, אפשר לומר שהנשמה היא רוח, שהקוסמוס הוא רוח. אני חושב שזה משהו פחות אישי, תיאור כללי של ההוויה שלנו."

אדם שפתור מבחינה פסיכולוגית מה נותר לו לעשות בשדה הרוחני?

"The sky is the limit. הוא יותר יכול להתחבר לאחד, לתפקיד האמיתי שלו, הרוחני."

למה שזה יעניין אותו?

"כי זה טבוע בתוך הנשמה. זה בתוך ה- D.N.A שלנו."

הרבה אנשים שואפים למשהו ממקום של סבל. כשאין סבל בחייהם, אז הם נהיים רדומים. לא?

"לצערי רובנו ככה. הקורס בניסים מדבר על זה הרבה. כלומר: לסבל יש שתי מטרות - המטרה של האגו והמטרה של הרוח. האגו משתמש בסבל כדי להוכיח לנו שוב ושוב ושוב שאין לנו שום סיכוי, שאנחנו לא שווים הרבה. הרוח משתמשת בסבל כדי שנתחבר יותר ויותר לחלקים היצירתיים שבנו, כדי שנגדל. אבל סבל הוא המצאה של האגו. בתיאוריה אנחנו לא זקוקים לסבל כדי לגדול. אבל מכיוון שאנחנו כל כך קשורים לאגו ולעולמו, וייצרנו לעצמנו את הסבל, אין ברירה לרוח אלא להשתמש גם בסבל ככלי. עכשיו, אותו אדם שמאוזן מבחינה פסיכולוגית, ונשאר תקוע במקום שבו הוא נמצא, לא קשור לנשמה שלו. את יכולה להגיד שזו בעיה 'רוחנית'. הייתי אומר שזו גם בעיה פסיכולוגית. זאת אומרת, הוא מסכים להצטמצם ולא להיענות לאיזושהי קריאה פנימית מאוד עמוקה ולהיפתח וליצור הלאה."

אנחנו מדברים על הדרך שלך שהיתה רצופה במורים נפלאים והיתה המתנה של חייך, זאת היתה גדה, וזה היה המורה לקבלה, ואחרי זה הקורס בניסים עם המורה ההוא. אלה היו המורים?

"יש עוד מורה אחד, אינדיאני, תומאס One Wolf."

ומה הוא לימד אותך?

"ריטואלים וחכמה אינדיאנית, ובעיקר עברתי איתו התנסויות, כמו ששאמאנים יודעים להעביר. אני אספר לך על המפגש שלי איתו. איזו ידידה שלי סיפרה לי שיש מורה אינדיאני אחד באריזונה ושאלה אם אני רוצה לבוא. שאלתי איפה ישנים. 'מה ז'תומרת? ביער על האדמה'; מצאה את מי ליישן באוהל ביער בלי מים חמים. קיטרתי שאני לא רוצה לנסוע ארבעה ימים עד אריזונה. בסוף הגעתי איתה להסכם שאני אבוא ואם זה לא ייראה לי אני אלך לבית מלון בעיר הקרובה. אני מגיע לשם בחצות הלילה. יש שם איזה מזרן קטן, קור של מינוס עשרים מעלות, אדמה קרה, ואני נופל על המזרן, לא יודע למה באתי, ונרדם. בחמש בבוקר יש קריאה כזאת להשכמה, ואני קם ואומרים לי 'בוא תגיד שלום למורה'. זה היה משהו מאוד מרגש. אני הולך לכיוון שלו, הוא מסתובב מולי, ואני רואה איזה אדם קטנצ'יק כזה, מצ'וקמק. הוא הולך לקראתי, ואני לקראתו. אנחנו מסתכלים זה על זה, ותוך שנייה מזהים זה את זה ומתחבקים בחוזקה. הוא אומר לי Welcome home my son, ואני אומר לו It's been 500 years. כל התלמידים שלו בחיל ורעדה ממנו. הוא לא מחבק אף אחד. אז עברתי איתו הרבה סווט לודג'ס. עוד לפני שהיה מורה, במשך שלוש-עשרה שנה היה עושה האש. עברתי שם חוויות מדהימות. בלילות הייתי יוצא להרים לוויז'ן קווסט - פחד מוות."

 One Wolf ואבי

אני באמת הייתי מתה מפחד.

"זה כל העניין. תראי בכל סף חניכה שאנחנו עוברים, אם זה פסיכולוגי ואם זה אחר, תמיד צריכה להיות הסכמה למות, לא רצון למות, אלא הסכמה. כי כשאנחנו עוברים ממצב אחד לאחר, אנחנו צריכים דבר ראשון למות. והאגו תמיד מגיב בחרדת מוות אמיתית, ואם אתה מזדהה עם חרדת המוות, לא תזוז קדימה. גם עם אנשים שיושבים פה מולי, שיושבים על סף השלב הבא, אני מדבר איתם על ההסכמה למות."אבל ברגעים האלה אתה רואה את כל המפלצות האלה שיוצאות מתוכך כמשהו אמיתי, ואתה לבד, ואתה לא יודע מאיפה יבוא מה שיבוא. אתה לא בטוח שלא יבוא דב ויטרוף אותך. יש לך אותך, ובהתחלה כל הפחדים שלך מופיעים במעין דמויות חיצוניות. המורה יושב בעמק עם עוד כמה זקנים סביב המדורה, והם מתפללים שנקבל את ההנחיה הנכונה. ארבעה ימים וארבעה לילות כאלה. יש כאלה שלא עמדו בזה. חזרו למחנה. אני בגלל האגו שלי לא הסכמתי. התביישתי. מה, שאני אחזור? אבל רציתי לחזור ועוד איך. אז אתה מעמיד במבחן את כל העניין הזה של אמון; האם אתה באמת נותן אמון או לא? אתה יכול להגיד עשרים שנה אני מאמין באלוהים, אבל כשאתה עומד עם פחד מוות, אתה שואל איפה האמונה הזאת; יש או אין? אין פה חכמות. ואילו כוחות אתה מארגן יחד עם אלוהים כדי לעמוד מול הדברים. והאמון הוא שאם מחר בבוקר נגמר לך האוכל, אתה תמצא אוכל."במהלך היומיים האלה העז יסעור יותר ויותר לטייל בסביבה, אבל אש לא העז להדליק. "אתה יושב לבד, ואתה שומע את הנשימות שלך." זהו אזור מרוחק ולא רואים בו אורות של עיר. אין קולות של עיר בכלל. רק קולות טבע. "אז איך אתה מתמודד עם הפחדים, עם המפלצות שמופיעות מולך," הוא אומר. "הופיעו לפני ישויות, ולא צריך להיות בשביל זה בעל ראייה רוחית (psychic), בגובה שלושה-ארבעה מטרים. כגודל הפחד כך גודל המפלצות. ואז אין לך ברירה, אתה חייב להחליט; אתה חייב באותו רגע לבחור למה אתה מתחבר: לפחד או לאמון ולאהבה."

אילו היית צריך עכשיו לתמצת את מה שקיבלת מכל אחד מהמורים שלך...

"אני חושב שמגדה קיבלתי כוח, עוצמה ואהבה ללמוד וללמד איך להתמודד עם החיים בעולם הזה. מפסקל למדתי את החיבור למופלא, למיסתורי ולקדוש של היקום. מהקורס בניסים למדתי ועדיין לומד את הריפוי והעוצמה של הסליחה, סליחה לא במובן הנוצרי. מהקורס בניסים קיבלתי גם שיעור בענווה. אני חושב שמתומס למדתי את המג'יק שבחיים. אבל אני מרגיש שאני צריך לומר לך עוד משהו רציני. באיזשהו שלב מאוד מוקדם של העבודה הפנימית שלי, אני לא זוכר גיל 17, 18 או 19, שאלתי למה החיים שלי הם כל כך קשים. הרגשתי שאני עובר בשנה אחת מה שאחרים עוברים בעשרים שנה. והתשובה היתה, ואז לא הבנתי אותה, שבמשך הרבה מאוד גלגולים הייתי בתפקידי כוח רוחניים והתנתקתי מהחוויה הרגשית. בגלגול הזה אני צריך ללמוד מחדש את החוויה האנושית על כל גווניה, ובאמת חלק מהעבודה שלי זה להבין את ההוויה האנושית האגואית על כל כאביה."