יום אחד בקוראי בספר נתקלתי בפסקה הבאה: "שנאה עתיקה חולפת ועוברת מן העולם. ואתה נעלמים כל השנאה וכל הפחד. הפסק להביט אחורה, כי מה שנמצא לפנים הוא כל מה שאי פעם רצית בליבך. ותר על העולם! אבל לא למען ההקרבה. מעולם לא רצית בו ... הזדרז ולך בדרכך ביושר, ואל תניח לחוויותיך כאן לרמות אותך מתוך מבט לאחור." (T30V9:1-11).
הפסקה הזו הקפיצה בזיכרוני את סיפורה של אשת לוט שהביטה אחורה למרות ציווי המלאכים והפכה לנציב מלח. "...וכמו השחר עלה ויאיצו המלאכים בלוט לאמור קום קח את אשתך ואת שתי בנותיך הנמצאות פה פן תספה בעון העיר. ויתמהמה ויחזיקו האנשים בידו ביד אשתו וביד שתי בנותיו ויצאהו וינחהו מחוץ לעיר. ויהי בהוציאם אותם החוצה ויאמר המלט על-נפשך אל-תביט אחריך ואל-תעמד בכל-הככר ההרה המלט פן תספה ... ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח ...". (בראשית, י"ט פסוקים, ט"ו-כ"ו).
תהיתי לעצמי: האם יש משהו משותף בין שני הקטעים? מה הם באים לומר לנו? מה אומרים הפרשנים על סיפורה של אשת לוט? מה אומר הקורס בניסים על "אחורה"? בקיצור, הרבה מאוד שאלות הציפו אותי והחלטתי לבדוק מעט את הנושא.
בראש וראשונה חיפשתי פרשנויות לסיפורה של אשת לוט. מצאתי לכך פרשנויות רבות ואחת מהן נראתה לי משותפת עם המושגים של הקורס בניסים אודות העבר: "'דומה שאי אפשר שלא לחוש רגש של אמפתיה כלפי אשת לוט שאינה יכולה להשאיר את ביתה מאחוריה. עמידתה של אשת לוט היא עמידת האדם שאינו יכול לעשות שינוי ולערוך תיקון. זוהי עמידה נוסטלגית הנכספת לעבר ואינה מסוגלת להתמודד עם קשיי העתיד . העבר שאליו נכספת אשת לוט אינו סוג בשושנים. החיים בסדום היו מאיימים ומשפחת לוט לא התקבלה, כפי שראינו, למערך החברתי. ובכל זאת, כשהגיע הזמן לעזוב, נתקפה אשת לוט געגועים וחמלה כלפי העבר שלא היה לה ולא יכלה להתנתק ממנו ונשארה בעומדה עד עצם היום הזה. גם בסביבתנו אנחנו רואים הרבה נציבי מלח חיים, אנשים שאינם מצליחים להיפרד מקלישאות עבר, גם כשאלה מזמן אינן מוכיחות את עצמן. עמידתם של בני דמותה המודרניים של אשת לוט היא עמידה מצמיתה) ."דליה מרקס, 'סדום ועמורה - חמש עמידות בפני אלהים ואדם', פרשת וירא, נתיבות שלום, תשס"ז).
על-פי הקורס בניסים "העבר הוא עזר-הלימוד העיקרי של האגו, כי הרי בעבר למדת להגדיר את צרכיך שלך ורכשת שיטות לספקם בתנאיך שלך" (T15V2:1), וכאשר הגבלנו את האהבה לחלק מהבְּנוּת, ויצרנו פירוד בתפיסתנו את הבְּנוּת, הכנסנו את האשמה למערכות-היחסים שלנו.
הקורס בניסים אומר שבשכלנו יש שתי דרכים להסתכלות על העולם ושתפישתנו תשקף את ההדרכה שבה בחרנו: אהבה או פחד, גן-עדן או גיהינום, שמים או נשייה, האצלה או השלכה ומקבילות נוספות. לעולם איננו יכול להחזיק בשתיהן יחדיו. לשכינה מטרות וכלים משלה ולאגו מטרות וכלים משלו. מטרתה של השכינה היא לייתר את עצמה ולפיכך כל מעשיה נועדו לסילוק האשמה משכלו של בן האלוהים: "...השכינה יש לה חלק במטרתם של כל המורים הטובים, שיעדם הסופי הוא להפוך את עצמם למיותרים על-ידי כך שילמדו את תלמידיהם את כל מה שהם יודעים. זהו כל מה שהשכינה רוצה, כי בנטילת חלק באהבת האב לבנו היא שואפת לסלק כל אשמה משכלו כדי שיוכל לזכור את אביו בשלווה. שלווה ואשמה הן דבר והיפוכו, ואת האב אפשר לזכור רק בשלווה. אהבה ואשמה אי אפשר שתתקיימנה בכפיפה אחת, וקבלת האחת היא הכחשת השנייה. האשמה מסתירה את המשיח מראייתך, כי היא הכחשת חפותו של בן האלוהים." (T13I1). האגו, לעומתה, כל רצונו הוא לשמר את עצמו, ולכן יעשה כל שביכולתו כדי לחזק בנו את הצורך בכלים שלו ודרכם בו.
"...האגו משקיע הרבה בעבר, ובסופו של דבר הוא מאמין שהעבר הוא ההיבט היחיד של הזמן שיש לו משמעות ... הדגשתו את האשמה מאפשרת לו להבטיח את רציפותה על-ידי עשיית העתיד דומה לעבר, שכן אז הוא חומק מן ההווה. באמצעות הרעיון של תשלום בעד העבר בעתיד הופך העבר להיות קובעו של העתיד ... ל"עכשיו" אין משמעות בשביל האגו. ההווה רק מזכיר לו את כאבי העבר, והוא מגיב כלפי ההווה כאילו הוא העבר. האגו אינו יכול לשאת שחרור מן העבר, ולמרות שהעבר חלף, האגו מנסה לשמר את דמותו על-ידי כך שהוא מגיב כאילו הוא ההווה. הוא מכתיב את תגובותיך כלפי כל אלו שאתה פוגש בהווה מנקודת-מוצא בעבר, וכך מיטשטשת ממשותם בהווה ... על-ידי הפיכת עברך לממשי בהווה אתה אוסר על עצמך להיפטר ממנו...הדמויות המעורפלות מן העבר הן בדיוק הדבר שממנו אתה חייב להיחלץ. הן אינן ממשיות, ואין להן אחיזה בך אלא אם כן אתה מביא אותן אתך. הן נושאות את מקומות הכאב בשכלך, ומכוונות אותך לתקוף בהווה כפעולות תגמול על עבר שאינו קיים עוד. והחלטה זו היא החלטה שכרוך בה כאב בעתיד. כל עוד לא למדת שכאב העבר הוא אשליה, תמשיך לבחור בעתיד של אשליות ותאבד את ההזדמנויות הרבות לשחרור בהווה שיכולת למצוא. האגו ינציח את סיוטי-הלילה שלך וימנע ממך להתעורר ולהבין שהם עבר .. השכינה מלמדת שתמיד אתה נפגש עם עצמך, ושהמפגש הוא קדוש מפני שאתה קדוש. האגו מלמד שתמיד אתה נפגש עם עברך, ומכיוון שחלומותיך לא היו קדושים, העתיד לא יכול להיות קדוש, ולהווה אין משמעות. ברור שתפישת הזמן של השכינה היא ההפך הגמור מתפישתו של האגו. הסיבה לכך ברורה באותה המידה, כי הם תופשים את מטרתו של הזמן באופן מנוגד לחלוטין. לפי פירושה של השכינה תכליתו של הזמן היא הפיכת הצורך בזמן לבלתי-דרוש. היא רואה את תפקידו של הזמן כארעי, כשהוא רק מסייע לה בהוראתה, תפקיד שהוא ארעי על-פי הגדרתו. לכן היא מדגישה רק את ההיבט היחיד של הזמן היכול להימשך אל הנצח, כי העכשיו הוא ההתקרבות הגדולה ביותר אל הנצח שהעולם הזה מציע. בממשותו של ה"עכשיו", בלי עבר או עתיד, טמונה ההתחלה של הערכת הנצח. כי רק ה"עכשיו" הוא כאן, ורק ה"עכשיו" נותן את ההזדמנויות למפגשים הקדושים שבהם אפשר למצוא את הגאולה." (T13IV4:2-T13IV7).
ובקטע נוסף, "אתה יכול להיאחז בעבר רק באמצעות האשמה. כי האשמה קובעת שתיענש על מה שעשית, ועל-ידי כך היא תלויה בזמן חד-ממדי הנמשך מן העבר אל העתיד. כל מי שמאמין בזאת אינו מסוגל להבין מה פירוש של "תמיד", ולכן האשמה בהכרח מונעת ממך את הערכת הנצח. אתה אלמותי מפני שאתה נצחי, וה"תמיד" חייב להיות עכשיו. מכאן שהאשמה היא דרך לשמירת העבר והעתיד בשכלך כדי להבטיח את רציפות האגו. כי אם מה שהיה ייענש, מובטחת רציפותו של האגו. ואולם הערובה לרציפותך שלך היא רציפות האלוהים, לא רציפות האגו. והאלמוות הוא הפכו של הזמן, כי הזמן חולף עובר ואילו האלמוות יציב ומתמיד. קבלת הכפרה מלמדת אותך מהו האלמוות, כי על-ידי קבלת חפותך מאשמה אתה לומד שהעבר מעולם לא היה, ולכן העתיד מיותר ולא יהיה. העתיד, בזמן, מתקשר תמיד עם ריצוי עוונות, ורק אשמה יכולה להשפיע על היווצרות תחושה של צורך בריצוי עוונות. קבלת חפותו מאשמה של בן האלוהים כחפותך שלך היא לפיכך דרכו של אלוהים להזכיר לך את בנו, ומיהו באמת. כי אלוהים מעולם לא הרשיע את בנו, ובהיותו חף מאשמה הוא נצחי." (T13I8:2-T13I9).
הקורס מסביר שהדרך היחידה לתפוש את המציאות היא לתפוש אותה עכשיו, בהווה. ה"עכשיו" הוא הדבר היחיד הדומה לנצח כפי שבראו אלוהים. אלוהים לא ברא את המשתנה ולכן לעבר אין שום משמעות. העבר הוא אשליה בלבד. הוא איננו קיים. אין לו ממשות. כל דבר שנרצה לתפוש באמצעות דימויי העבר שלנו או שלו הוא בעצם אשלייתי. כל נסיון שלנו לשבש את רציפות הזמן ולעשות איזשהו רצף בין העבר והעתיד תוך כדי כך שאיננו מותירים מקום להווה להתקיים לא מאפשר לניסים להתרחש. "השפיטה וההרשעה הן מאחוריך, ואם לא תביא אותן אתך תראה שאתה משוחרר מהן. הסתכל על ההווה באהבה, כי בו אצורים הדברים היחידים שהם אמיתיים לנצח. כל הריפוי טמון בו משום שרציפותו ממשית. הוא נאצל לכל היבטי הבנות בעת ובעונה אחת, וכך מאפשר להם להגיע זה אל זה. ההווה קיים מלפני היות הזמן, ויהיה לאחר שהזמן לא יהיה עוד. בו מצויים כל הדברים שהם נצחיים, והם אחד. רציפותם היא אלזמנית והתקשורת ביניהם היא בלתי-מופסקת, כי אין הם מופרדים על-ידי העבר. רק העבר יכול להפריד, והוא אינו נמצא בשום מקום." (T13VI6).
ואם הבנו שזו אשליה אז נבין גם את הקטע הבא שמסביר לנו שבעצם איננו מוותרים על מאומה ואיננו מקריבים דבר: "שום הקרבה אינה אפשרית בוויתור על אשליה שהוכרה כאשליה. כשכל ממשות סולקה ממה שמעולם לא היה אמיתי, האם קשה לוותר עליה, ולבחור במה שמוכרח להיות אמיתי?" (T26III7:6-7).
אז מה השוני? היכן אני רואה את השוני בין הסיפור התנכי לבין הקורס בניסים? או נכון יותר, מה חסר לי בסיפור התנכי? בסיפור התנכי, אולי בגלל תמציתיותו אנחנו לא מקבלים את החלק הטוב של סיפורה של אשת לוט – האם קרה נס והיא למדה ללכת קדימה? לא להיתקע בעבר? ואילו הקורס בניסים כבר די בתחילתו מפיח בנו תקווה - יש לנו כמובן עדיין דרך ללמוד אבל הסוף "הטוב" כבר ברור: "אתה שהנך קדוש, כיצד אפשר שתסבול? כל עברך גז, מלבד היופי שבו, ולא נותר דבר אלא ברכה בלבד. את כל טוביך ואת כל מחשבות החסד שהיו לך אי פעם אצרתי. טיהרתי אותם מן הטעויות שהסתירו את אורם, ושמרתי אותם למענך בזוהרם המושלם. הם למעלה מהרס ולמעלה מאשמה. מן השכינה שבתוכך באו, ואנחנו יודעים שמה שאלוהים בורא הוא נצחי. לאמיתו של דבר אתה יכול לפרוש בשלום, כי אהבתי אותך תמיד כפי שאהבתי את עצמי. אתה הולך עם ברכתי ולמען ברכתי. החזק בה ושתף בה אחרים, כדי שהיא תוכל להיות תמיד שלנו. אני שם את שלוות האלוהים בלבך ובידיך, להחזיקה ולשתף בה אחרים. הלב טהור דייו כדי להחזיק בה, והידיים חזקות כדי למוסרה. אי אפשר שנפסיד. שיפוטי עז כחומת האלוהים, שקיומנו הוא בלבו ובידיו. ילדיו השקטים הם בניו המבורכים. מחשבות האלוהים עמך הן." (T5IV8).
מאת בתיה שלזינגר
