"ילדתי,
בשבילי האור אנחנו צועדים, כפי שצעדנו בשביליי עפר.
הלוך הלכנו יחד במדבריות, הלוך הלכנו יחד בסמטאות.
בהלכנו תורה אחת דיבר פינו.
תורת אהבתו של אלוהים לילדיו.
תורת שלומו האחד.
תורת קדושתו.
דיברנו דברי תורה למען יוכלו כולם לשמוע
בהיותנו אחד, היותנו שווים, ללא הבדלים, ללא מחלוקות.
את אשר דיברתי אליכם קיבלתם כשלכם
והיו שעדיין לא יכלו לשמוע.
הדהדה האמת בשכלם, וחומות הפחד חסמוה.
נע ונד הייתי בעברי,
נע ונד ושר דברי אהבה.
נע ונד ושר ומברך בברכתו של אלוהים,
נע ונד ורואה באור הסליחה.
אנשים נאספו סביבי כי זהר האור משכלי, ומילותיי שלום,
בסוף דרכי כאן אותה לא ידעתי.
וקמו מחלוקות והאפילו על שכלם של אוהבי,
ובא פחד וסימא את עיניהם וחשכה גדולה.
ונשתכחה האהבה ושכלם שרוי בחשכה.
אהבת האלוהים הזוהרת בשכלם הוסתרה בחשכה גדולה.
האור הגדול בו התאחדנו הוסתר תחת חשכה עמוקה חשכת הפחד והשכחה.
זכרתי עבורם את אהבתו של אבינו.
זכרתי עבורם, החזקתי בשכלי את הסליחה אותה ידעתי כמתנתנו האחת.
באותו לילה בו סעדנו את ליבנו
זכר הפסח הוא לה',
זכר החסד שעשה עמנו בהסכמתנו ללכת אחריו.
בהבנתנו כי לאורו אנחנו הולכים,
באותו הלילה בו הגדנו את בריתנו
כה גדולה הייתה האהבה אותה חלקתי
כה עצומה הידיעה אותה ידעתי
כה קדושה הסליחה שבה סלחתי
לא יכלו השכלים של אחיי אהוביי להקשיב לעוצמתה של קריאתי,
ומחשבות פחד האפילו על שכלם.
כה חזקה הייתה עוצמת התנגדותם עד כי בשכלם קראו להעלימני.
בקריאתם הבהולה ובפחדם בראו בשכלם את האפשרות שלא אהיה עוד.
בתוך ענני אשמה על בריאתם זו, מתוך מחשבות הפחד התאפשר מסע הצליבה -
שיעורי האחרון בגוף, אותו לימדתי באהבה.
פחדם היה כה רב אך מה לו ולכוח האהבה הנצחי והאינסופי?
בסליחתי עטפתי את שכלם.
בסליחתי הגשתי להם תודות.
בסליחתי הבנתי כי שיעוריי עדיין לא נלמדו עד תום.
בסליחתי הבנתי כי עוד יושלם הלימוד.
אך הם לא היו מוכנים עדיין.
בסליחתי מלמד אני את שיעורי האהבה שוב כעת.
מורתנו האחת מרפאת את כל השכלים ובידיעתה אותנו יושלם הריפוי כעת הזאת."
18.12.18
