מאת: אבי יסעור
חלק אינטגרלי מהטיפול ההוליסטי.
רבים מדברים בשם הרפואה ההוליסטית, אך מהי בעצם משמעות המלה הוליסטי? משמעותה האמיתית היא שלמות. ואולם הבעיה היא שמטפלים רבים מתייחסים בתהליך הטיפול רק לחלק אחד מתוך השלם ומתעלמים מהשאר. מטפל שיאצו, למשל, המטפל רק בשיאצו ומתעלם מהיבטים פסיכולוגיים ורוחניים, כמוהו כמו הרופא הקונבנציונלי שאנו מתלוננים עליו. החכמה היא לעשות באמת רפואה שלמה על כל היבטיה. אבל אנשים לא מקבלים הכשרה מספקת. שכן הכשרה של כמה חודשים, ולפעמים גם של כמה שנים, בכל תחום שהוא עדיין אינה יכולה להפוך מישהו למרפא. להיות מרפא אין פירושו רק לדעת את הטכניקה המסוימת; כדי להיות מרפא יש להיות במצב הוויה מסוים, יש לעבור שינוי אלכימי פנימי, ליצור הוויה מחודשת שיכולה להביא מרפא.
מרפא הוא לא טכנאי שיודע איפה ללחוץ, למשוך או איזו תרופה לתת. להיות מרפא אמיתי זהו מצב הוויה שהמטפל חווה בעצמו. אין הוא יודע לרפא. הוא הנו מרפא. הוא במצב הווייתי של ריפוי. זה חסר לרבים מהמטפלים, ולכן רבים מהטיפולים מצליחים באופן חלקי בלבד. מטפלים רבים בקיאים מאוד בתחום המסוים שלהם, אבל אינם משלבים בתוכו ידע פסיכולוגי רוחני עמוק, ולכן אין הריפוי יכול להיות שלם.
נכון שעל מרפא לעבור הכשרה מקיפה בתחומו, אך בה בעת עליו לעבור הכשרה עוד בשני תחומים חשובים מאוד: התחום הפסיכולוגי והתחום הרוחני. אך תחילה התחום הפסיכולוגי: עליו לדעת מה בדיוק קורה בזמן הטיפול, ואין זה משנה אם זה דיקור סיני, קריסטלים או הילינג. המטפל מזמין את חלקיו הלא בריאים של האדם, בין אם אלה חלקיו הפיסיים ובין חלקיו האנרגטיים, להיחשף ולהירפא. מה זה אומר? יש להעלות על פני השטח, במודע או שלא במודע, את שורש הבעיה שגרמה להיווצרות התסמינים שלו. אם אין המטפל יודע ליצור סביבה פסיכולוגית נכונה, ייתכן שהדיקור יצליח, אך לזמן קצר בלבד, והריפוי השלם לא יתרחש. ואולם אם יוזמן המטופל להעלות את העניינים הלא פתורים בתוכו, יתרחשו כמה דברים. קודם כול, הבעיה תתעצם או תעלה בעוצמה על פני השטח. המטפל חייב להיות מוכן מבחינה פסיכולוגית לקבל בברכה את הדברים שעולים. זהו החלק הקל יותר, ורבים מהמטפלים מודעים לו ומאפשרים לו לקרות.
הזדהות ואמפתיה
ואולם אין המטפלים מודעים לכך שהם תמיד מגיבים בצורה כלשהי לחומרים שהמטופל מעלה. אם אין המטפל מוכן מספיק מבחינה פסיכולוגית או רוחנית למצב כזה, הוא עלול להישאב לתוכו או להגיב למטופל דרך המקומות הלא פתורים בתוכו. המטפל עלול להזדהות עם הכאב של המטופל. תהליך ההזדהות מביא אותו לראות את עצמו כזהה למטופל, ואז במקום חולה אחד יש שניים. יש הבדל תהומי בין הזדהות לבין אמפתיה. אוי לו למטפל שנכנס להזדהות. זוהי נקודת מוצא שאי אפשר לרפא ממנה.
ניקח דוגמה מהמישור הפסיכולוגי: בזמן הטיפול או אחריו עולה כאב עצום מהמטופל. אם המטפל מזדהה וחווה את אותו כאב בדיוק, לא התרחש ריפוי. זאת משום שבאותו רגע אין המטפל משאיל את החלק הבריא שבו למטופל. איך הריפוי מתרחש בדרך כלל? בעזרת החלק הבריא שבו המטפל קורא לחלק הבריא של המטופל ומזמין אותו להתעורר ולהבריא את שאר המערכות. אם המטפל מגן על המטופל עד כדי הזדהות איתו, המסר שהוא מעביר הוא 'אני נמצא במקום שלך'. היכן כאן הדוגמה, הלימוד וההזמנה לריפוי?
ועוד דוגמה מהמישור הפיסי: אדם סובל מסרטן והולך להילינג. ברגע שתהליך הריפוי מתחיל, המטפל נוגע בסיבות שהביאו להיווצרות הסרטן. אם המטפל מזדהה עם המטופל, האנרגיה של הסרטן עוברת אליו; הוא מקבל אותה לתוכו. אין זה אומר, שהמטפל גם הוא יחלה בסרטן, אך האנרגיה הזו בהחלט חודרת אליו ברגע ההזדהות.
להזדהות פירושו להסכים לחוות את מה שהמטופל חווה. המטפל נעשה זהה למטופל. אם המטפל עצמו במודע או שלא במודע לא פתר בעיות דומות בתוכו, אנרגיית הבעיה של המטופל תיגע בו באותו מקום לא פתור אצלו. האנרגיה הזאת תעורר ותפתח את המקום הזה אצל המטפל.
אם המטפל מודע לכך שיש לו למשל כעס מסוים בלתי פתור, ויודע להציב גבול ולשמור מרחק בינו לבין המטופל, אין הסכנה קיימת. אבל אם אין המטפל מודע מספיק לחלק הזה בתוכו, הוא נשאב לאותו מקום שבו נמצא המטופל, אל אותו מרחב אנרגטי, פסיכולוגי, רוחני. עקב כך שניהם נמצאים באותו הבוץ באותו הזמן.
כל מטפל מנוסה מכיר את ה"פיתוי" להזדהות ולהיות חלק מהמטופל. נאמר שמטופל מספר על עוול נוראי שנעשה לו. אם המטפל מגיב בכעס על העוול הזה – אותו הכעס שבו המטופל מגיב – הוא מזדהה עם המטופל. בעיית המטופל הופכת לבעיית המטפל; בכך הוא מקבע אותה. כשזה קורה, אין המטפל יכול להביא ריפוי, גם אם יש הקלה סימפטומטית. הריפוי לא יהיה שלם – הוליסטי. יתרה מזאת, הבעיה הזהה תתעורר אצל המטפל. השאלה היא מה הוא יעשה עם הבעיה הזאת. אם יש למטפל מערכת תמיכה אישית וטיפולית – דבר הכרחי לדעתי – עליו לטפל באופן שוטף בחומרים שעולים אצלו בזמן הטיפול. אם לא יעשה כך, "יישרף" במהרה. מטפל שאינו יודע את עצמו או שאינו נמצא כל חייו בתהליך של למידה עצמית עמוקה, לעולם לא יוכל להיות מטפל טוב.
שוב, הנקודה החשובה ביותר שעל המטפלים לזכור היא שלהיות מטפל טוב אין פירושו רק לדעת היטב את הטכניקה הטיפולית המסוימת; על מטפל טוב לעבור שינוי אלכימי עמוק. המטפל חייב ללמוד היטב את כל ההיבטים הפסיכולוגיים של הטיפול, בעיקר השלכה, העברה והעברה נגדית. עוד נושא חשוב ללמידה הוא PROJECTIVE IDENTIFICATION, הדינמיקה המתרחשת כאשר אין המטופל רוצה לחוות משהו ומעביר את ההרגשה הזאת בצורה לא מודעת אל המטפל. מטפלים רבים אינם יודעים מדוע היום מתחיל מצוין וברגע שהטיפול מתחיל הם מרגישים לא טוב. עולה להם כעס או שפתאום הם עצובים. סביר שזו תחושה שהמטופל מסרב לחוות ומעביר אותה למטפל. חשוב לזהות את זה, משום שאז על המטפל להחזיר את ההרגשה הזאת אל המטופל בצורה בטוחה, כלומר כך שמטופל יוכל להכיל אותה בלי להיפגע. אלה טכניקות נלמדות הדורשות זמן רב של תרגול באבחנה פנימית וחיצונית. אבל בלעדי היכולת הזאת המטפל מתקשה למלא את תפקידו.
הזדהות מכפילה סבל
אתן דוגמה של הזדהות. בעניין הזה יש תרמית מסוימת. אנחנו חושבים שאם אנחנו מזדהים עם מישהו, זה סימן שאנחנו אוהבים אותו. האמת היא שהזדהות מכפילה את הסבל. המניע להכלת הסבל אינו יכול להיות מניע של אהבה. המניע התת מודע הוא אחר, ורובנו לא מוכנים להסתכל עליו. אחד מתלמידי סיפר לי את הסיפור הזה: היתה לו מטופלת שסבלה מכאבי ראש איומים. הוא כמטפל הרגיש כלפיה אהבה גדולה וחמלה, ביטויי הזדהות קלסיים של מטפל מתחיל. הדבר הראשון שרצה לעשות היה לקחת ממנה את כאב הראש. עד כאן נשמע טבעי, יפה ונכון. בדרכים שעמדו לרשותו אז הוא העביר לה את כאב הראש. היא נפרדה ממנו בשמחה והשאירה אותו עם כאב ראש נוראי. זהו שיעור חשוב ביותר. המטפל הזדהה עם המטופלת מתוך אהבה כביכול. מיד אסביר מדוע כביכול. המטפל לקח את כאב הראש מתוקף תפקידו כמטפל העוזר לאנשים. אבל בעצם הוא לקח מאותה מטופלת את מנגנון האזהרה שהתריע על כך שמשהו לא פתור בתוכה. כאב הראש היה חייב להישאר שם לזמן מה, עד שיתברר מקורו ויטופל. הניסיון לספוג את התסמין היה בעוכריה ובעוכרי המטפל, משום שהמטפל נפתח לחלוטין, הזדהה וספג לתוכו את כאב הראש.
סיכום המקרה: המטפל ניסה להביא מרפא, להעלים את כאב הראש. מה שעמד מאחורי זה באמת היה צורך של האגו שלו להפגין את יכולתו. זה צורך שבא לא מאהבה אמיתית. אהבה אמיתית מבקשת להביא למטופל את מה שנכון בשבילו ולא את מה שנכון למטפל. לעתים קרובות כשאנו לכודים בצורך להוכיח את עצמנו או בצורך להצליח, אנחנו עושים טיפולים לטובת עצמנו ולא לטובת מטופלינו. במקרים כאלה לא יתרחש ריפוי אמיתי, וכמובן שכאבי הראש של המטופלת הנ"ל חזרו כעבור זמן מה.
כשהגיע אלי המטפל-התלמיד עם הסוגיה הזאת, התחלנו לעבוד בכמה מישורים. קודם כול עבדנו על בעיית הקרבן בחייו. ערכנו סקירה היסטורית פסיכולוגית שבמהלכה הוא חווה את עצמו כקרבן שמבין מה פירוש להיות קרבן. קרבן הוא מצב פסיכולוגי, רוחני שבו המקורבן משלם כביכול מחיר ויוצא בהפסד, כשהאחר יוצא כביכול ברווח. לרבים מאיתנו יש מניעים עמוקים להיות קרבנות, משום שיש לנו רווח משני גדול מכך. לעתים זהו הצורך להיות חשוב, להרגיש בעל תפקיד בעולם, לקבל תשומת לב ואהבה וכד'. זהו ההיבט הראשון שבדקתי עם אותו מטפל: מה בו איפשר בצורה לא מודעת לכאב לעבור אליו ומה היה הרווח המשני שלו מכך. במקרה זה הרווח המשני היה צורך בחשיבות עצמית שהיא תמיד צורך עקיף באהבה, צורך המתעורר כשאיננו מקבלים אהבה בדרכים בונות. אותו מטפל עשה את עצמו חשוב, כשהעלים לה את התסמין. ההסכמה להשיג את זה דרך כאב היא דפוס של קרבן – לשלם מחיר כדי לקבל את הרווח המשני. זהו צורך לקבל אהבה דרך דפוס של הקרבה עצמית.
מה הם החלקים אצל המטפל המחפשים תשומת לב והערכה עצמית בדרך של הקרבה עצמית? מדוע הוא מרגיש חשוב, כשהוא נוטל על עצמו סבל של אחרים? במקרה הזה אותו מטופל גדל עם אם חולנית, והדרך היחידה עבורו לקבל ממנה אהבה היתה דרך הטיפול בה. נוצרה מערכת יחסים על בסיס הסכם בלתי כתוב: אני אטפל בך, ואת תאהבי אותי. זהו הדפוס שפיתח המטפל במשך השנים: ניתן להשיג ערך עצמי ואהבה רק דרך הקרבה עצמית. אם המטפל לא מודע לדברים האלה בתוכו, אלה בדיוק המקומות שבהם הוא יפגע בעצמו ובמטופליו בזמן הטיפול. זהו אחד ההיבטים הפסיכולוגיים שעל המטפל ללמוד. יש עוד רבים אחרים, אך לא ניכנס אליהם במאמר זה.
המרפא ככלי
מההיבט הרוחני על המטפל ללמוד את תפקיד המחלה בחייו של אותו אדם; עליו לבחון אם באמת הוא מסכים להיות כלי לריפוי או שהוא חושב שהוא המרפא. אם הוא חושב שהוא המרפא ולא הכלי לדבר גבוה יותר, הרי שיש כאן "ניסיון" לשבש תהליכים רוחניים גבוהים ואפילו לשבש קארמה של מטופל. לפעמים מחלה היא כלי קארמטי של מטופל, המשמש לגדילה. השקטת התסמינים או החלטה מוקדמת איך הטיפול צריך להיראות ומה אמורות להיות התוצאות עלולות לשבש את הריפוי האמיתי. לעולם איננו יודעים מראש מה יהיו תוצאות הטיפול. אם ננסה לקבע את התוצאות מראש, אנו עלולים לשבש את מה שבאמת צריך להתרחש.
חשוב לפתח את היכולת לדעת מתי להתערב ומתי לא, מתי לגעת ומתי לא. את זה משיגים בעבודה של שנים המוקדשות להתבוננות פנימית ולקשב רוחני.
לאחר שעבדתי עם המטפל הנ"ל לאורך תקופה, עבר לו הצורך להעביר למטופלתו את כאבי הראש, ולחילופין הוא עבד איתה לעומק על שורש הבעיה. כל מה שהיה עליו לעשות הוא לא להפריע לתהליכי הריפוי להתרחש ולא להכניס למסגרת הטיפול את צורכי האגו האישי שלו. עקב כך החלו להתעורר אצל אותה מטופלת הרבה כאבים וסבל. המטפל היה צריך לעמוד היטב על המשמר, כדי לא ליפול שוב אל הדפוס הישן שלו, לא להזדהות, לא להעביר את התסמינים, אלא להיות כלי לריפוי הדפוסים שיצרו את התסמינים האלה. קשה לעמוד מול אנרגיית הכאב של המטופל; היא מחלחלת במהירות אל המטפל. המטפל חייב לבנו לעצמו מערכת כלים פסיכולוגיים, רוחניים ואנרגטיים כדי להגן על עצמו מפני חדירה כזאת.
רבים שואלים על הדמיון בין ההיבט הרוחני להיבט הפסיכולוגי. יש אכן דמיון ביניהם. ההיבט הפסיכולוגי עוסק בדרך כלל בכאבים מאוד אישיים ופרטיים של האדם על דברים שעשו לו, שקרו לו, חלומות שלא התגשמו וכו'. כשאדם עובד לאורך זמן על כאבים מסוג זה ומצליח לראותם כשיעורים המנתבים אותו להתקדמות ולנתיב חדש, בשלב מסוים הכאב משנה צורה, והופך מכאב אישי לחוויה של כאב קולקטיבי על מצב הסביבה שלו, הקהילה שלו, העולם כולו. זהו מצב שבו אנו עוברים מהיבט פסיכולוגי אישי-פרטי אל משהו רחב יותר, שלם יותר. זהו כבר היבט רוחני, משום שאנחנו עוזבים את המרכיבים החומריים-האישיים של הווייתנו לטובת מרכיבים רחבים יותר ולא אישיים, המכילים בתוכם את תחושת העולם ואלוהים, וזו חוויה ותחושה אמיתית שחייבת להתרחש. בדרכנו אל הרוח ואל השלמות אנחנו חווים את עצמנו כיחידה רחבה יותר. חוויה זו עוזרת לנו לתפקד טוב יותר מבחינה הוליסטית ולהעמיק את היכולת האבחונית והטיפולית שלנו.
