"יש צורך בתפישה נכונה לפני שאלוהים יוכל ליצור קשר ישיר עם מזבחותיו, שאותם כונן בבניו. שם הוא יכול למסור את ודאותו, והדעת שלו תביא שלווה ללא ספקות. אלוהים אינו זר לבניו, ובניו אינם זרים איש לאחיו. הדעת קדמה הן לתפישה והן לזמן, ובסופו של דבר תתפוס את מקומם. זוהי המשמעות האמיתית של "אלף ותו, ההתחלה והסוף", ושל "אני הייתי עוד לפני שהיה אברהם". התפישה יכולה וחייבת להתייצב, אבל הדעת היא יציבה. "את האלוהים ירא ואת מצוותיו שמור" הופך ל"דע את אלוהים וקבל את ודאותו""(T3III6).
לפני שאגש לכתוב על הקטע עצמו אני רוצה להסביר שלושה מושגים לפי הבנתי אותם: "דעת", "תפישה" ו"תפישת-אמת".
ה"דעת" היא מאלוהים, היא שייכת למישור הרוח, היא ודאית, אלזמנית, יציבה תמיד, אינה פתוחה לפרשנויות, היא פשוטה לחלוטין ואין בה כל מורכבות שהיא, וכמו שכתוב בהקדמה לקורס: "דעת היא אמת, תחת חוק אחד, חוק האהבה או האלוהים. אמת אינה ניתנת לשינוי, היא נצחית ואינה משתמעת לשתי פנים. אפשר שלא לזהות אותה, אך אי אפשר לשנותה. היא בת-יישום לכל דבר שאלוהים ברא, ורק מה שהוא ברא – ממשי. היא מעבר ללמידה מפני שהיא מעבר לזמן ולתהליך. אין לה כל הפכים; לא התחלה ולא סוף. היא פשוט קיימת." (עמוד X , פסקה ראשונה).
את ה"תפישה" אנחנו יצרנו "התודעה, המישור של התפישה, היתה הפיצול הראשון שהוכנס לשכל לאחר הפירוד, והיא הפכה את השכל לתופש ולא לבורא" T3IV2:1)). התפישה היא זמנית, שיפוטית ונתונה לפרשנות, אינה שלמה ואינה עקבית "עולם התפישה ... הוא עולם של זמן, של שינוי, של התחלות וסיומים. הוא מבוסס על פרשנות ולא על עובדות. הוא עולם של לידה ומוות המבוסס על אמונה בחסר, באובדן, בפירוד ובמוות. הוא עולם נלמד ולא עולם מוענק, בררני בהדגשיו התפישתיים, בלתי-יציב בתפקודיו ולא מדויק בפרשנויותיו." (הקדמה לקורס, עמוד X , פסקה שניה).
אם כך, מהי "תפישת-אמת"? "חפות או תפישת-אמת משמעם שלעולם אינך תופש תפישה מוטעית ותמיד אתה רואה ראיית-אמת. ביתר פשטות אפשר לומר שפירוש הדבר הוא שלעולם אינך רואה את מה שאינו קיים, ותמיד אתה רואה את הקיים" T3II2:5-6)) כלומר, תפישת-אמת היא הנכונות לקבל את האמת, את המציאות האמיתית, הממשית, אשר נבראה על-ידי אלוהים, בכל דבר שאנחנו תופשים ולאפשר לה להיות אמיתית לגבינו.
אנחנו עוסקים בקורס בשינוי התפישה שלנו מתפישה שגויה הרואה את המציאות כצבר של פרטים בודדים, המתחרים זה בזה, שופטים זה את זה, תוקפים זה את זה, נולדים, סובלים, חולים, מתים לתפישת-אמת, תפישה נכונה, שהיא יסודה של הדעת, והיא המביאה אותנו לראות את אחינו באהבה ובסליחה ולתפוש אותו ואותנו כאחד עם אלוהים בוראנו.
עכשיו אחזור לקטע הפותח את המאמר ונבדוק אם הוא ברור יותר. בקטע זה מובאות מספר ציטטות:
"אלף ותו, ההתחלה והסוף" - ציטטה הלקוחה מהבשורה על-פי יוחנן, פרק א' פסוק 8: "אני האלף והתו ראש וסוף נאם ה' אלהים הוה והיה ויבא אלהי צבאות", ופסוק 11: " ויאמר אני האלף ואני התו הראשון והאחרון ואת אשר אתה ראה כתב על-ספר ושלחהו ..."
"אני הייתי עוד לפני שהיה אברהם" – ציטטה הלקוחה מהבשורה על-פי יוחנן פרק ח פסוק 58: השיב להם ישוע: "אמן אמן אני אומר לכם, בטרם היות אברהם, אני הוא "
ציטטות אלה לקוחות , כאמור, מן הבשורה על-פי יוחנן, יוחנן בן זבדי תלמידו של ישו, אשר מספר ומביא מדברי ישו, שלא הובנו כהלכה בשעתו. בטקסט שלפנינו מביא הכתוב את הציטטות בהקשרן הנכון. אלוהים, ובנו אשר נברא כאחד אתו, אין לו התחלה ואין לו סוף. הוא היה, הוא הווה והוא יהיה. אין לפניו ואין אחריו. הוא נצחי. ישו אשר התעורר מן התרדמה אשר נפלה עלינו, ומן האשליות אשר בדינו, מבין זאת, נותן לנו יד כאח בוגר אל אחיו הצעיר יותר, ומנסה לקרב אותנו אל הדעת. "האם אתה רוצה לדעת את רצון האלוהים באשר לך? בקש זאת ממני, היודע זאת באשר לך, ותמצא אותו. לא אמנע ממך מאומה, כשם שאלוהים אינו מונע ממני מאומה. אנחנו פשוט נמצאים במסע חזרה אל אלוהים שהוא ביתנו" (T8V5:1-4), וכן " הקשבה לאמת היא הדרך היחידה שבאמצעותה אתה יכול לשמוע אותה עכשיו, ולבסוף לדעת אותה" (T9II4:8).
ואז באה ציטטה נוספת: "סוף דבר, הכל נשמע: את-האלהים ירא ואת-מצותיו שמור, כי-זה כל-האדם. " קהלת, פרק י"ב, פסוק י"ג, שפירושה, על-פי הטקסט, "דע את אלוהים וקבל את ודאותו". כלומר, יראת אלוהים, או לפי הבנתי, ראית המציאות כפי שהיא באמת (יראה=ראיה), מביאה לידיעת אלוהים ובריאתו. לאמת. לבטחון. לוודאות " קיימת דרך למצוא ודאות ממש כאן ועכשיו. סרב להיות חלק מחלומות פחד מכל צורה שהיא, כי בתוכם תאבד זהות" ((T28IV2:1.
אני רוצה להשלים את הרעיון בעזרת הפסוק הבא: "הרפו ודעו, כי-אנכי אלהים" תהילים, פרק מ"ו, פסוק י"א, כפי שמביא הטקסט ב- T4M2:2. הרפו = הרפאו. הבה נסכים לריפוי. הבה נסכים לראות כי אחד אנחנו "ריפוי הוא התוצאה של שכלים שמחברים, כשם שמחלה באה משכלים שמפרידים (T28III2:6) , נרפה מהתפישה שלנו לגבי המציאות ואז, ורק אז נדע כי אנחנו חלק מאלוהים.
באהבה בתיה שלזינגר
